מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מציירת. עוד כילדה קטנה, הציור היה חלק בלתי נפרד ממני, ותמיד חלמתי לצייר אנשים. אבל מעולם לא חשבתי שאפשר להפוך את האהבה הזאת למקצוע. מבחינתי, ציור היה ונשאר בגדר תחביב, חלום קטן שילך איתי לאורך החיים.

אחרי הצבא בחרתי במסלול אחר לגמרי והתחלתי ללמוד רפואה אלטרנטיבית – דיקור ושיאצו. התחברתי מאוד לעולם הזה, וחשבתי שמצאתי את המקצוע שבו אבנה את העתיד שלי, בעוד שהציור יישאר התחביב האהוב עליי.

הגעתי לאירוע עם המון התרגשות, לא מעט חששות, ובעיקר בלי ניסיון של ממש. סביבי היו קריקטוריסטים מקצועיים ומנוסים, ואני רק התחלתי לגלות את העולם הזה. במהלך הערב ניגשו אליי לא מעט אורחים וביקשו דווקא ממני לצייר אותם. חלקם אפילו החמיאו לסגנון הציור שלי ואמרו שהוא מוצא חן בעיניהם יותר.

יכול להיות שזה עניין של טעם אישי, ואולי כל קריקטוריסט קיבל מחמאות משלו, אבל עבורי זה היה הרבה מעבר למחמאה. באותו רגע הרגשתי משהו שקשה להסביר במילים.

מאז עברו אלפי ציורים, אינספור אירועים, המון אנשים, חיוכים ורגעים מרגשים. אבל יש דבר אחד שלא השתנה: ההתרגשות שלי בכל פעם מחדש.

אני עדיין מתרגשת להגיע לכל אירוע, לפגוש אנשים חדשים, לתפוס את האופי והייחודיות של כל אחד מהם ולהפוך אותם לציור שישאיר להם זיכרון משמח ומיוחד.

אני מרגישה בת מזל שהצלחתי להפוך אהבה גדולה מילדות למקצוע שאני כל כך נהנית ממנו. ובעיקר, אני מאושרת שיש לי הזדמנות לשמח אנשים, להצחיק, לרגש ולהשאיר להם משהו קטן שיזכיר להם רגע גדול.